ב 6.10.23, אחרי ארוחת שבת עם כל המשפחה, ליבי נסעה למסיבת הנובה בקיבוץ רעים. היא לא הרגישה טוב בארוחה, עלה לה החום, וממש ביקשנו ממנה לא לנסוע. אבל ליבי כמו ליבי שאי אפשר לעצור אמרה 'שטויות, אני אקח אדוויל והחום ירד. ברור שאני נוסעת, מקולומביה אני חולמת על המסיבה הזאת'. היא נסעה יחד עם חברתה עדי ושם תכננו לפגוש חברים נוספים.

בשבת ה 7.10 בשעה 6:30 בדיוק היא התקשרה. אמרה שיש המון אזעקות, שיורים טילים ללא הפסקה, שהיא במסיבה ואין מרחב מוגן ללכת אליו. אמרנו לה – 'כנסו לאוטו, את ועדי, ותחזרו מהר הביתה'. הן ניסו לצאת משטח המסיבה אבל מאחר והיו רבים שניסו לצאת נוצר פקק תנועה גדול ביציאה מרעים. 

לקח להן הרבה זמן לנסות ולצאת מחניון המסיבה, יחד איתם עוד מאוד מכוניות נמלטו מהאיזור בשל האזעקות, הן ניסו לצאת דרך השדות ולהגיע לכביש 232, הכביש הראשי המחבר בין רעים לבארי ומשם צפונה לכיוון תל אביב. 

בשעה 8:11 ליבי התקשרה שוב: 'אמא, אמא, ירו לעדי בראש, עדי מתה לידי באוטו, אמא ירו לי בבטן, ירו לי ביד, אני מאבדת דם'. לא הצלחנו להבין בכלל מה היא אומרת. הדברים שאמרה נשמעו כל כך הזויים, לא היה כל מידע על ירי. יריב לקח את הטלפון ושאל אותה 'ליבי שתית אלכוהול, לקחת סמים?' והיא ענתה 'יריב אתה יודע שאני לא נוגעת בסמים, לא נגעתי באלכוהול, ידעתי שאנחנו צריכות לנהוג הביתה, ירו בנו יריב, אני מאבדת דם, עדי מתה לידי'. יריב ניסה לעזור לה, שאל אותה אם היא יכולה להוריד את החולצה לחסום את הדם, שאל אם היא ראתה מי יורה. היא ענתה שיורים לכל עבר, שכל הרכבים שיצאו לכביש הותקפו על ידי מחבלים שיורים בטירוף. 

יריב ביקש ממנה לצאת מהאוטו, לשכב על הכביש ולעשות את עצמה מתה. הוא פחד שיראו אותה מדברת בטלפון ויבינו שהיא חיה, וירו בה שוב.

וזה מה שהיא עשתה, היא הצליחה לצאת מהאוטו, נשכבה על הכביש, הניחה את הטלפון מתחת לאוזן ודיברה איתנו , בשקט, ברוגע ולא הפסיקה להגיד – 'אמא, את שומעת אותי, אני אוהבת אותך אמא', 'יריב, אתה שומע אותי, אני אוהבת אותך', 'איפה תומר, תגידו לו שאני אוהבת אותו' 'איפה מאיה, מאיה את שומעת אני אוהבת'. היא חזרה על זה בקול רגוע ושקט.

ואז היא אמרה – 'הם באים שוב, הם באים לירות בי שוב, הם יורים בי'. שמענו צעקות בערבית, ומטח יריות מטורף. ליבי שלנו, קרן השמש של חיינו, השתתקה לעולמים.

המחבלים, חסרי הרחמים, ירו בשתי נשים צעירות שישבו ברכב עומד, בפקק תנועה, ירו לאחת בראש והרגו אותה מיד וירו בשנייה בבטן וביד. אבל זה לא הספיק להם, הם חזרו לעשות ווידוי הריגה וירו בה שוב.

בלילה של ה- 7.10 קיבלנו סרטון שלה, מישהו שנסע בכביש הזה וצילם את כל הזוועות, את כל הגופות שהיו מוטלות שם, כל  הרכבים השרופים. בסרטון ראו את ליבי שלנו, מוטלת הכביש כמו גופה של כלב שנדרס והוא זרוק על הכביש. הילדה שלנו, 1.49 מטרים של טוב לב, גוף קטן, מוטלת כמו כלב מת על הכביש.

קשה להפסיק לחשוב כמה זה אכזרי למות ככה, כל כך צעירה, לבד, לראות את החברה הכי טובה שלך ירוייה בראש מוטלת לידך באוטו, להבין שירו בך ואת לא תשרדי את זה, שאת הולכת למות. לבד, בלי אף אחד. 8 דקות היתה השיחה האחרונה בחייה, 8 דקות זה נצח לדעת שאת הולכת למות, שכאן זה נגמר, ואת לבד, ואת פוחדת.

לסיפור שלנו אין HAPPY END, השמש של חיינו כבתה. למדנו ועשינו הרבה דברים משמעותיים בחיים אבל שום דבר לא הכין אותנו לכאב הזה, לעצב שמשתלט על כל תא בגוף, לנשימות שלא מצליחות להיות מלאות, לגרון שכל הזמן חנוק מדמעות. לאבד ילד זה צער שלא ניתן להכיל, זה כאב שמחלחל לכל תא בגוף. 

הגעגוע לליבי כואב בחזה, כאב אמיתי. ידענו כמה געגוע כואב. 

ליבי היתה דומיננטית וחיובית, מלאת אנרגיות ושמחה. היא מלאה את הבית בצחוק, היא מילאה לכולנו את הלב. ועכשיו יש חור גדול של כאב וגעגוע.